fbpx

ירושלים בשלג.

יש את הריק הזה אחרי הופעה.
ריק שלוקח כמה שעות למלא מחדש.
בזמן ההופעה הרגשתי שאת בוחנת אותי, אפילו שזה אפלטוני.
מילים שלא נאמרו ומבטים שמספיק לראות, כנראה.
את מחבקת אותי, חיבוק של הכלה.
״מה אתה עושה עכשיו?״, אחרי שאני מסיים לפרק את הציוד.
״אספרסו והביתה, לפני השלג״.
״מאוחר מדי,״ את מצביעה לחלון ואני קצת מתבאס. לבן בחוץ.
״אתה רוצה לקפוץ? זוכרת שרצית לראות את הדירה״.
זורק את הציוד ברכב והולכים. הקור הירושלמי הזה, פאק. שכחתי אותו.
הליכה של חצי קילומטר.
באמצע ההליכה את פולטת, ״קר לי״.
שוקל אם לחבק צמוד ובסוף בוחר שכן.
מטפסים במדרגות ואין לי ציפיות. אני תשוש מדי.

סקרנית לקרוא?

הסיפורים מוגנים בסיסמא עבור תשלום חד פעמי, ניתן לרכוש גישה בכפתור למעלה.

הרשמה לניוזלטר

ברגע שמתפרסם סיפור חדש – הוא ישלח באופן אוטומטי במייל.

תחושות

מה הרגשת?